UNDERUTILIZED ASSETS או בעברית הנכסים הלא מנוצלים, המושג הזה לקוח מעולמות של ניהול סביבה וכלכלה ומתחבר לעוד הרבה תחומי מחקר. רוב החוקרים בתחום זה מקדמים את הרעיון בו עלינו לפתח ערך חבוי בדברים שאחרת היו מתבזבזים. 

שחושבים על זה אין דבר יותר טיפשי מסתם בזבוז.

כאשר נפגשתי במונח הזה התאהבתי בו מיד משום שהוא מכיל בחובו הרבה מאד מאורח החיים אותו אני מקדמת ב-  shareable lifestyle. 

הסתכלות על אורח חיינו במושגים של יעילות ובזבוז מאפשרת לנו להתנהל קצת אחרת מכל מה שהורגלנו עד עכשיו. כן , זה דורש שינוי בחשיבה ושינוי הרגלים ולא מעט מאמץ למצוא פתרונות יצירתיים שיהיו גם נוחים וגם יעילים. כי מה יותר קל ונוח מלקנות, לקחת את האוטו, ועוד פעם לקנות?

ישנן דוגמאות רבות לנכסים לא מנוצלים כגון מבני ציבור שונים משרדים, חדרי ישיבות, חניות, שיכולים להיות מנוצלים 24/7 ולשרת את הקהילה אנשים פרטיים או עסקים אחרים. אך לא רק נכסים פיזיים יכולים להיות מנוצלים היטב ,אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש נכסים, כישורים ומיומנויות בהם הוא יכול לסחור ולשתף אחרים. 

כל אתרי שיתוף מציעים דרך קלה למשתפים להפיק רווחים מהנכסים הלא מנוצלים שלהם ומאפשרים למשתפים דרך הרבה יותר חכמה לצרוך. פעולת השיתוף עצמה נקראת צריכה שיתופית מונח אותו אתם כבר מכירים.

יגידו הציניקנים ,יעילות,ניצול מקסימלי של משאבים וחסכון כל אלה התנהגויות שנולדו מתוך משבר כלכלי ומתרבות של קמצנים. שיגידו ,אני מאמינה שלחפש את אלטרנטיבה לישן ולמוכר הרבה יותר מעניין ויצירתי ,בדיוק כמו בקליפ הנהדר של אסתר רדה.

מטבע הדברים, לרשויות יש השפעה עצומה על היכולת שלנו לקדם את תחום הצריכה השיתופית בישראל. כחלק מסבב ההרצאות הנוכחי, היום ביקרתי במשרד להגנת הסביבה והעברתי סדנת העשרה בנושא לצוות הניהול של מחוז חיפה.

הבחירה באורח חיים שיתופי כבר מזמן אינה שייכת רק ל- "מחבקי עצים" ופריקים של מיחזור ואיכות סביבה. יותר ויותר אנשים מבינים שצריכה שיתופית מציעה אלטרנטיבה חסכונית, יעילה וחכמה יותר לחיות. בכנס הקיימות בחיפה שיתפתי את הנוכחים כיצד מתחילים לחיות חיי שיתוף, מבלי לגור בקיבוץ.

 בעסקים קוראים לזה ROI או Return on Investment

זהו מדד כלכלי להערכת הכדאיות של פעולה הכרוכה בהשקעת כסף, זמן או משאבים אחרים. המדד משקף את רווחיות ההשקעה ומסייע לבחון את קצב ההתקדמות למול יעדים, מתחרים או השווקים. על ידי השוואת כמות ההכנסה המתקבלת ביחס לעלות ההשקעה, המדד משמש גם להשוואה בין חלופות ההשקעה השונות העומדות בפני ארגון.

בחיים קוראים לזה אמילי, או ליתר דיוק א.מ.י.ל.י, שהם ראשי תיבות של המשפט "אני, מה יוצא לי מזה?"

כל אחד והאמילי שלו.

אמילי נמצאת בהתנהלות יום יומית, בבחירות שאנחנו עושים ובמיוחד בתהליכים של שינוי. בהרצאות שלי על "צריכה שיתופית", תמיד עולה השאלה: "נשמע מעניין, אבל מה יוצא לי מזה?". הרי רובנו פועלים מתוך "תועלת" מה נרוויח אם נקבל החלטה כזו או אחרת, מה ייצא לנו מזה?

התועלת / הרווח אינם חייבים להיות רק בכסף. גם חברות, משפחה, התפתחות אישית ו/או מקצועית, הנאה רגעית או לטווח ארוך, לחולל שינוי קטן או לחולל היסטוריה – כולם הם סוג של אמילי.

אז מה האמילי בסגנון חיים של צריכה שיתופית?

1. חסכון בכסף: למה לקנות? אם אפשר להשאיל, להחליף, להלוות, למחזר. מיתון הצריכה יותיר לנו כספים לטובת מה שבאמת חשוב – יצירת חוויות עם הקרובים אלינו, וכמובן יתרום לאיכות הסביבה ע"י חיסכון באנרגיה ומשאבים. כן, כן, גם לטובת הדורות הבאים.
2. אמון בין זרים: החייאת הקשר שלנו עם אנשים. מהר מאד נגלה שהרבה יותר קל לנו לסמוך על אנשים  מאשר על תאגידים וחברות. כך אנו מייצרים קהילה מבוססת על סולידריות בין שכנים ומרחיבים את מעגל החברים.
3. מודל עסקי חדש: המעבר מכלכלת מוצרים לכלכלת שירותים מאפשר לכל אחד מאיתנו להגיע לניצול מקסימלי של המשאבים, כגון נכסים (דירה, רכב וכו'), ידע, כישורים או אפילו מחזור של חפצים שאינם בשימוש. על ידי הפיכה ל- "מיקרו יזמים", אנו מרחיבים את מקורות הפרנסה, וכמובן שיצירת הטכנולוגיה המאפשרת את יצירת זירות המסחר האינטרנטיות מרחיבה את שוק העבודה.

 ישנן עוד המון סיבות בעד אימוץ עקרונות כלכלת שיתוף. מה האמילי שלך?

בספרו של הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי אריך פרום משנת 1976 "To have or to be", אשר תורגם בעברית תחת השם "בעלנות או מימוש עצמי", אריך פרום מתאר שתי צורות בסיסיות של התנסות בחיים: being, ו- having, ומסביר כי "ההבדל בין מימוש עצמי לבעלנות, הוא בין חברה שבמרכזה עומדים בני אדם לחברה שבמרכזה עצמים"…"בעלנות מאפיינת את החברה התעשייתית המערבית, שבה הלהיטות אחר ממון, פרסום ועוצמה נעשתה עניין מכריע בחיים. הגענו למצב בו האדם המודרני אינו יכול להבין את רוחה של חברה שאינה מציבה בראש מעייניה קניין וחמדנות."

הפיכת הבעלות על ממון, רכישתו והמרדף אחריו למרכז ההוויה נמצאים ביסודה של צורת החיים המודרנית והיא הגורמת לניוון חברתי ולחוסר שיוון מהותי. צורת חיים זו שבה צבירת עוצמה וכוח מהווה את מהות ההנאה המודרנית, עד כדי מצב מעוות בו השאלה "מי אני?" הפכה למעשה לתלויה בשאלה "מה יש לי?".

בעלות או גישה?

אין בכוונתי לערער כאן על הצורך בבעלות פרטית על דברים. כל אחד מאיתנו רוצה בית, כלי רכב ו/או שווה כסף המאפשר את קיום הצרכים הבסיסיים שלו. השאלה הנשאלת היא, האם לכל דבר בחיים נדרשת בעלות?

הרגילו אותנו לחשוב כך.

בחיים המודרניים ובתרבות הצריכה של היום אפשר לקנות כל מה שאנחנו צריכים ובעיקר מה שאנחנו לא צריכים… חשבתם פעם איך קרה שדווקא הצרכים הכי בסיסיים שלנו כמו קורת גג, בריאות, אנרגיה, תחבורה ואפילו חינוך איכותי הפכו להיות כמעט בלתי מושגים להרבה אנשים? בסגנון חיים צרכני חדש בו ההבנה כי גישה לדברים חזקה יותר מהבעלות עליהם אפשר להתחיל להיות קצת יותר אופטימיים. ברמת הפרקטיקה של החיים:

למה לקנות? אם אפשר להשכיר,להשאיל, להחליף ולמחזר.

עסקים מבוססי צריכה שיתופית משתמשים בטכנולוגיה על מנת להגביר את רמת האמון בין זרים, ומאפשרים שיתוף, החלפה ומסחר של סחורות ושירותים. גישה זו הופכת, בהדרגה, את עקרון הגישה לעדיף בהרבה על עקרון הבעלות.

 "צריכה שיתופית" מציעה אלטרנטיבה לאורח החיים הצרכני בו אנחנו רק קונים. בעזרת אימוץ עקרונות צריכה שיתופית ניתן לחסוך כסף, לעשות כסף, למצוא חברים חדשים וליהנות מחיי שיתוף אמיתיים. מוזר ככל שזה יישמע, אנשים מגלים שדווקא השיתוף מהווה גורם הנאה. המפגש עם האחר והנתינה הופכים להיות במרכז, המימוש העצמי הופך קשור ביצירה ונתינה ולא ברכישה ובעלות, והשאלות "מי אני?" ו- "מה יש לי?", הופכות להיות לא תלויות זו בזו.

אין בגישה של צריכה שיתופית כדי לבטל את חשיבותו של הקניין הפרטי, אלא כדי להצביע על המקום האבסורד שהוא תופס בחיי רבים כיום. יש הבדל בין הרדיפה אחרי קניין בסיסי המאפשר חיים, לבין מקומו של הקניין כמגדיר זהות וכשאיפה תמידית ומרכזית בחיי האדם.

למי מאיתנו אין את התחושה שה"סחורה" של היום היא כבר לא הסחורה של פעם… פעם ידעו לעשות איכות! כמה פעמים קניתם משהו ואחרי דקה הוא נשבר? כמה פעמים כיבסתם והבגדים לא שרדו? כמה פעמים שילמתם על מותג איטלקי וגיליתם שהוא מיוצר בסין? אז יש לי חדשות בשבילכם, אתם לא טועים!

התחושה שהדברים שאנחנו קונים מתכלים יותר מהר, נשברים, שובקים חיים או מאבדים צבע היא לא טעות – הם תוכננו ל"התנהג" כך!

זה נקרא "התיישנות מתוכננת", או באנגלית: Planned Obsolescence

הסיבה – אחרת איך נקנה חדש?

אבסורדי ככל שזה נשמע, כך עובד המשק עשרות שנים: ככל שנצרוך יותר, נשיג יותר צמיחה. למעשה, זו ההגדרה של צמיחה = צריכה.

המדע והטכנולוגיה של ימינו יכולים לייצר מוצרי איכות שיחזיקו עשרות שנים, אז מדוע לא מייצרים מוצרים כאלה יותר? התשובה היא שאם כל מוצר שנקנה יחזיק מעמד שנים לא נצטרך לקנות חדש, ואם לא נקנה חדש איך ימשיכו חברות לייצר? נוצר מצב שיעילות ואיכות נוגדת צמיחה במשק עפ"י הגדרות הכלכלה של ימינו.

נשמע מטורף, נכון? אבל כך המערכת עובדת שנים. הסרטון הבא עשוי לגרום לכם לדיכאון עמוק, אך הוא מסביר את השיטה באופן מפורט יותר:

הסרטון הבא אחריו אולי יגרום לכם לצחוק. עליי זה תמיד עובד:

המילה "חלטורה" היא מילה רוסית, המציינת הופעה בימתית של שחקן או אמן כאשר הוא מופיע מחוץ לאולמות התיאטרון לשם הגדלת הכנסותיו. לימים הפך המושג חלטורה לתיאור כל עבודה צדדית שאינה במסגרת עבודה ארגונית מסודרת, שהעידה פעמים רבות על חוסר רצינות ורמה מקצועית ירודה.

האמנם?

למען האמת, כמו בהרבה מקרים אחרים, באנגלית זה כמובן נשמע הרבה יותר טוב: gig economy

זהו מונח שהוזכר כבר ב- 2009 ע"י טינה בראון, המתאר את עלייתו של המעמד "העצמאי": אנחנו כבר לא עובדים באותה חברה 30 שנים ורק מחכים לצאת לפנסיה. במקום זאת, אנחנו עושים המון דברים במקביל – אנחנו יכולים להיות גם מנהל חשבונות, חובב בישול, צלם מתחיל וכתב בעיתון מקומי.

כיום קריירה מורכבת מחיבור סוגים שונים של עבודה. אנחנו קוראים להם פרילנסרים, יועצים, עובדים זמניים… או המילה אחת: עצמאיים. לחלק זו דרך חיים מצוינת לשלב בין תחביבים, זמן פנוי ועבודה בקצב ובזמן שמתאים להם, ולחלק זו דרך "אין ברירה" כי חייבים להתפרנס איך שהוא.

בין אם מבחירה ובין אם מכורך המציאות, אנחנו נמצאים ברגע בזמן בו פלטפורמות אינטרנטיות מחברות

בין אנשים ומייצרות זירות שונות המאפשרות מגוון רחב של אפשרויות פרנסה "חלטוריסטיות":

AirBnB: השכרת חדר או חלקים מהבית לתיירים

TaskRabbit: מציאת עבודות מזדמנות בשכונה הקרובה לבית

Fiverr: מציאת עבודות המצריכות כשרון מיוחד

Zopa: שירות הלוואות כספים

אתרים אלה ועוד רבים אחרים שייכים לסגנון חיים חדש הנקרא "צריכה שיתופית", המאפשר יצירת מערכות חדשות של סחר חליפין בין אנשים וארגונים. אמנם, פעולות שיתוף, החלפה, הלוואה, השאלה ונתינה היו כאן כבר מאות שנים, אך כעת באמצעות רשתות חברתיות מבוססות אינטרנט, נסללה הדרך להתגבר על בעיית האמון בין זרים, מכיוון שלכל אחד ישנה כבר טביעת אצבע ברשת. בנוסף, ישנה בגרות של שוק הצרכנים, עקב ההבנה כי גישה למוצרים ושירותים חזקה יותר מבעלות עליהם, וכי למען דורות העתיד עלינו לעשות יותר עם הרבה פחות.

לכו וחלטרו.