פעם, ממש לא מזמן, בתקופת ההורים שלנו, תואר ראשון היה תואר כבוד של ממש המבטיח עתיד יציב וקריירה מכובדת. קורות החיים של בוגרי האוניברסיטה בלטו מיד והשכר היה בהתאם. הדור שנולד בשנות ה- 60', 70', וגם בשנות ה- 80', הצליח לשדרג משמעותית את מעמדו הסוציו-אקונומי בהשוואה לדור של הוריו, ולהתברג במשרות מזן חדש עם משכורות המאפשרות קפיצה משמעותית בסגנון החיים ובהכנסה הפנויה.

כיום, תארים מהאוניברסיטה – גם המתקדמים שבהם – אינם מרשימים שום מעסיק, חסרי כל השפעה על הסיכוי לזימון לראיון או קבלה למשרה מבוקשת. פעם היתה התאמה בין רמת המאמץ המושקעת לרמת התוצאה: מי שהיה משקיע מאמצים סבירים (לומד, חוסך וחי במסגרת גבול השתכרותו) היה מקבל תוצאה סבירה: משכורת מכובדת, פנסיה סבירה, וכמובן – אפשרות מסוימת לרכוש בית ורכב.

היום זה כבר לא עובד כך: גם לאחר מאמצים מעבר לסבירים, התוצאות הן חלשות במקרה הטוב. כיום אין שום קשר ישיר בהכרח בין ההשקעה לתוצאה, ומכפילי חודשי המשכורת המאפשרים להיות בעלים של בית ורכב רק עולים עם השנים. הדורות שנולדו משנות ה- 90' ואילך עומדים בפני קושי רב לשדרג את חייהם בהשוואה להוריהם, מכיוון שרכיב ההכנסה הפנויה הולך ומצטמצם אל מול עלויות המחיה ההולכות ומאמירות.

למה? כי העולם השתנה. השוק וחוקי המשחק שלו השתנו לבלי הכר. אנו חיים כיום באי ודאות תמידית, עם תוחלת חיים גבוהה הרבה יותר, ללא שום קביעות ויציבות תעסוקתית. מצד אחד אנו חיים בתקופה בה האפשרויות, ההזדמנויות והמשאבים כמעט אינסופיים, בעולם גלובאלי בו אנשים עוברים ממקום למקום ללא שום משמעות לגבולות המסורתים של ארץ המוצא. יש נגישות לכל מידע, וניתן לתקשר בקלות עם אנשים בכל העולם. אז למה התחושה היא שאנו עומדים חסרי אונים אל מול חומת לבנים? למה יש כזה פער?

הפער הזה בין השפע, הידע ומרחב האפשרויות בעולם החדש אל מול תחושת ההישרדות והבינוניות שלנו מתרחש כי חוקי המשחק השתנו. אנחנו חיים היום בעולם חדש, אבל נשארנו עם אותם כלים ומיומנויות של השיטה שמקורה בעולם הישן.

אפשר גם אחרת. במקום לחכות לפוליטיקאים ולתאגידים שיאמצו את חוקי המשחק החדשים, השינוי יכול להגיע מאיתנו, ע"י אימוץ שיטה טובה יותר: אם העולם הישן קידש את התחרות, אך השיטה החדשה מבוססת על שיתופי פעולה.

איך קוראים לשיטה הזו? כלכלה שיתופית או צריכה שיתופית.

עפ"י הדרך החדשה, הנגישות לחפצים ומשאבים שווה יותר מהבעלות עליהם. דרך זו מאפשרת לעשות הרבה יותר – בהרבה פחות.

העולם הישן ראה בצבירת רכוש מטרה, אך בעולם החדש  הרכוש הוא אמצעי, ואינו בעל שום ערך או משמעות, מכיוון שחשיבותו נמדדת לפי מעשיות השימוש בו. זה הולך לשנות לכם את הדרך בה עבדתם, נסעתם, טיילתם, רכשתם ואף את דרך המחשבה שלכם:

כשחושבים על זה, לצורך תליית מדף, אנו לא זקוקים למקדחה – אנו זקוקים לחור בקיר. לשם כך, יש לנו צורך רק בחמש דקות של בעלות על מקדחה. בשאר הזמן אנו יכולים להשכיר אותה לאחרים.

בכל יום, בכל רגע, בכל העולם, מתקיימות פעולות של צריכה שיתופית וכלכלת שיתוף. אנשים משתפים מתחלקים, מחליפים, מלווים, סוחרים, משכירים ואפילו – מדהים ככל שזה יישמע – נותנים במתנה ללא תמורה. רשת האינטרנט מאפשרת קשר מידי, ישיר ומהיר בין כל אותם אנשים ומיזמים העוסקים בכך. האינטרנט מספק אמנם את הפלטפורמה הטכנולוגית המאפשרת את הזמינות והקשר בין הצורך למשאב, אך האופי האנושי הופך את פעולת השיתוף לחלק ממשי בחיים האמיתים של החברה המודרנית.

הורגלנו לחשוב שאנו חיים בעידן בו אדם לאדם זאב, ללא כל אינטראקציה בין-אישית בתוך השכונות העירוניות. צריכה שיתופית חושפת אותנו לכוח שיש בגישה למוצר או שירות, ללא הצורך להיות הבעלים שלו. בנוסף, בזמן שאנו חוסכים כסף, מקום וזמן, אנו גם חוזרים והופכים להיות תושבים פעילים ויוצרים קשרים חדשים עם אנשים שעד כה היו אמנם קרובים אלינו מבחינת מרחק, אך סביר מאוד להניח שמעולם לא ידענו על קיומם.

צריכה שיתופית הוגדרה בתחילת 2011 ע"י הטיים מגזין כאחד מ- 10 הרעיונות שיישנו את העולם, ויאפשרו לאנושות להתמודד עם הבעיות הקשות שלה: "השימוש החוזר אינו מהווה רק פתרון סביבתי וזול הוא גם תורם לקרבה בין האנשים."… "בזכות הרשתות החברתית והאינטרנט, שימוש חוזר יכול להיות מגניב, כיף, קל, כלכלי ונגיש לכולם."

רייצל בוטסמן בספרה "מה ששלי – שלך" מתארת כיצד המשברים הכלכליים בכל העולם יצרו תופעה מדהימה בה אנשים יצרו כלכלה חדשה, בה הם חולקים ומשתפים בכל מיני צורות תמורת כסף, מוצר חליפי, כישורים או ללא תמורה בכלל. בכל יום קמות זירות מסחר אינטרנטיות חדשות המאפשרות קנייה, השכרה והחלפה של חפצים ושירותים, לרבות אפשרויות לשכירת מושב ברכב של שכן בהתאם ליעד ושעת הנסיעה, שימוש במקום חנייה פנוי לפי שעה או פשוט בקשת עזרה כללית בהרכבת ספריה של איקאה. צריכה שיתופית היא בעצם פרשנות חדשה לכלכלה הקיימת, והיא משפיעה ותשפיע לא רק על מה שאנחנו צורכים – אלא על איך שאנחנו צורכים.

איך כלכלת שיתוף תעזור לדורות הבאים לשבור את תקרת הזכוכית ותאפשר להם לשדרג את חייהם? האלמנט הפרקטי-יישומי שלמעשה יוצר את הבסיס לצריכה השיתופית, מאפשר להגיע לאותה רמת חיים עם פחות בעלות על משאבים וירידה הדרגתית בצורך לרכישת מוצרים. לפיכך, יש עלות נמוכה יותר עבור אותו אופן שבו ניתן לנהל את חיינו.

בנוסף ,"האקונומיסט" מציין כי תופעת הצריכה השיתופית מייצרת "מיקרו יזמים" באמצעות זירות מסחר שונות ופלטפורמות טכנולוגיות. עם כלי אינטרנט כגון Fiverr או Task Rabbit, כל אחד יכול להיות יזם. לחלק מהאוכלוסיה זו יכולה להיות עבודה צדדית/חלקית, ואחרים יכולים לנהל באמצעות כלים אלו עסק לגיטימי במלוא מובן המילה. כלכלת השיתוף החדשה מאפשרת לכל אחד להשתמש במשאבים שכבר יש לו, בין אם זה כישרון, מכונית או מקום חניה ולעשות מזה כסף או לקבל תמורת זה משהו אחר שהוא רוצה ו/או צריך. ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת לכל אחד להציע את מרכולתו ויכולותיו, ולשדך בין הצורך לבין הביקוש, וכל זאת תוך התבססות על מיקום גיאוגרפי וע"י הסרת מחסום הניכור בין אנשים.