בעסקים קוראים לזה ROI או Return on Investment

זהו מדד כלכלי להערכת הכדאיות של פעולה הכרוכה בהשקעת כסף, זמן או משאבים אחרים. המדד משקף את רווחיות ההשקעה ומסייע לבחון את קצב ההתקדמות למול יעדים, מתחרים או השווקים. על ידי השוואת כמות ההכנסה המתקבלת ביחס לעלות ההשקעה, המדד משמש גם להשוואה בין חלופות ההשקעה השונות העומדות בפני ארגון.

בחיים קוראים לזה אמילי, או ליתר דיוק א.מ.י.ל.י, שהם ראשי תיבות של המשפט "אני, מה יוצא לי מזה?"

כל אחד והאמילי שלו.

אמילי נמצאת בהתנהלות יום יומית, בבחירות שאנחנו עושים ובמיוחד בתהליכים של שינוי. בהרצאות שלי על "צריכה שיתופית", תמיד עולה השאלה: "נשמע מעניין, אבל מה יוצא לי מזה?". הרי רובנו פועלים מתוך "תועלת" מה נרוויח אם נקבל החלטה כזו או אחרת, מה ייצא לנו מזה?

התועלת / הרווח אינם חייבים להיות רק בכסף. גם חברות, משפחה, התפתחות אישית ו/או מקצועית, הנאה רגעית או לטווח ארוך, לחולל שינוי קטן או לחולל היסטוריה – כולם הם סוג של אמילי.

אז מה האמילי בסגנון חיים של צריכה שיתופית?

1. חסכון בכסף: למה לקנות? אם אפשר להשאיל, להחליף, להלוות, למחזר. מיתון הצריכה יותיר לנו כספים לטובת מה שבאמת חשוב – יצירת חוויות עם הקרובים אלינו, וכמובן יתרום לאיכות הסביבה ע"י חיסכון באנרגיה ומשאבים. כן, כן, גם לטובת הדורות הבאים.
2. אמון בין זרים: החייאת הקשר שלנו עם אנשים. מהר מאד נגלה שהרבה יותר קל לנו לסמוך על אנשים  מאשר על תאגידים וחברות. כך אנו מייצרים קהילה מבוססת על סולידריות בין שכנים ומרחיבים את מעגל החברים.
3. מודל עסקי חדש: המעבר מכלכלת מוצרים לכלכלת שירותים מאפשר לכל אחד מאיתנו להגיע לניצול מקסימלי של המשאבים, כגון נכסים (דירה, רכב וכו'), ידע, כישורים או אפילו מחזור של חפצים שאינם בשימוש. על ידי הפיכה ל- "מיקרו יזמים", אנו מרחיבים את מקורות הפרנסה, וכמובן שיצירת הטכנולוגיה המאפשרת את יצירת זירות המסחר האינטרנטיות מרחיבה את שוק העבודה.

 ישנן עוד המון סיבות בעד אימוץ עקרונות כלכלת שיתוף. מה האמילי שלך?

בספרו של הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי אריך פרום משנת 1976 "To have or to be", אשר תורגם בעברית תחת השם "בעלנות או מימוש עצמי", אריך פרום מתאר שתי צורות בסיסיות של התנסות בחיים: being, ו- having, ומסביר כי "ההבדל בין מימוש עצמי לבעלנות, הוא בין חברה שבמרכזה עומדים בני אדם לחברה שבמרכזה עצמים"…"בעלנות מאפיינת את החברה התעשייתית המערבית, שבה הלהיטות אחר ממון, פרסום ועוצמה נעשתה עניין מכריע בחיים. הגענו למצב בו האדם המודרני אינו יכול להבין את רוחה של חברה שאינה מציבה בראש מעייניה קניין וחמדנות."

הפיכת הבעלות על ממון, רכישתו והמרדף אחריו למרכז ההוויה נמצאים ביסודה של צורת החיים המודרנית והיא הגורמת לניוון חברתי ולחוסר שיוון מהותי. צורת חיים זו שבה צבירת עוצמה וכוח מהווה את מהות ההנאה המודרנית, עד כדי מצב מעוות בו השאלה "מי אני?" הפכה למעשה לתלויה בשאלה "מה יש לי?".

בעלות או גישה?

אין בכוונתי לערער כאן על הצורך בבעלות פרטית על דברים. כל אחד מאיתנו רוצה בית, כלי רכב ו/או שווה כסף המאפשר את קיום הצרכים הבסיסיים שלו. השאלה הנשאלת היא, האם לכל דבר בחיים נדרשת בעלות?

הרגילו אותנו לחשוב כך.

בחיים המודרניים ובתרבות הצריכה של היום אפשר לקנות כל מה שאנחנו צריכים ובעיקר מה שאנחנו לא צריכים… חשבתם פעם איך קרה שדווקא הצרכים הכי בסיסיים שלנו כמו קורת גג, בריאות, אנרגיה, תחבורה ואפילו חינוך איכותי הפכו להיות כמעט בלתי מושגים להרבה אנשים? בסגנון חיים צרכני חדש בו ההבנה כי גישה לדברים חזקה יותר מהבעלות עליהם אפשר להתחיל להיות קצת יותר אופטימיים. ברמת הפרקטיקה של החיים:

למה לקנות? אם אפשר להשכיר,להשאיל, להחליף ולמחזר.

עסקים מבוססי צריכה שיתופית משתמשים בטכנולוגיה על מנת להגביר את רמת האמון בין זרים, ומאפשרים שיתוף, החלפה ומסחר של סחורות ושירותים. גישה זו הופכת, בהדרגה, את עקרון הגישה לעדיף בהרבה על עקרון הבעלות.

 "צריכה שיתופית" מציעה אלטרנטיבה לאורח החיים הצרכני בו אנחנו רק קונים. בעזרת אימוץ עקרונות צריכה שיתופית ניתן לחסוך כסף, לעשות כסף, למצוא חברים חדשים וליהנות מחיי שיתוף אמיתיים. מוזר ככל שזה יישמע, אנשים מגלים שדווקא השיתוף מהווה גורם הנאה. המפגש עם האחר והנתינה הופכים להיות במרכז, המימוש העצמי הופך קשור ביצירה ונתינה ולא ברכישה ובעלות, והשאלות "מי אני?" ו- "מה יש לי?", הופכות להיות לא תלויות זו בזו.

אין בגישה של צריכה שיתופית כדי לבטל את חשיבותו של הקניין הפרטי, אלא כדי להצביע על המקום האבסורד שהוא תופס בחיי רבים כיום. יש הבדל בין הרדיפה אחרי קניין בסיסי המאפשר חיים, לבין מקומו של הקניין כמגדיר זהות וכשאיפה תמידית ומרכזית בחיי האדם.