בספרו של הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי אריך פרום משנת 1976 "To have or to be", אשר תורגם בעברית תחת השם "בעלנות או מימוש עצמי", אריך פרום מתאר שתי צורות בסיסיות של התנסות בחיים: being, ו- having, ומסביר כי "ההבדל בין מימוש עצמי לבעלנות, הוא בין חברה שבמרכזה עומדים בני אדם לחברה שבמרכזה עצמים"…"בעלנות מאפיינת את החברה התעשייתית המערבית, שבה הלהיטות אחר ממון, פרסום ועוצמה נעשתה עניין מכריע בחיים. הגענו למצב בו האדם המודרני אינו יכול להבין את רוחה של חברה שאינה מציבה בראש מעייניה קניין וחמדנות."

הפיכת הבעלות על ממון, רכישתו והמרדף אחריו למרכז ההוויה נמצאים ביסודה של צורת החיים המודרנית והיא הגורמת לניוון חברתי ולחוסר שיוון מהותי. צורת חיים זו שבה צבירת עוצמה וכוח מהווה את מהות ההנאה המודרנית, עד כדי מצב מעוות בו השאלה "מי אני?" הפכה למעשה לתלויה בשאלה "מה יש לי?".

בעלות או גישה?

אין בכוונתי לערער כאן על הצורך בבעלות פרטית על דברים. כל אחד מאיתנו רוצה בית, כלי רכב ו/או שווה כסף המאפשר את קיום הצרכים הבסיסיים שלו. השאלה הנשאלת היא, האם לכל דבר בחיים נדרשת בעלות?

הרגילו אותנו לחשוב כך.

בחיים המודרניים ובתרבות הצריכה של היום אפשר לקנות כל מה שאנחנו צריכים ובעיקר מה שאנחנו לא צריכים… חשבתם פעם איך קרה שדווקא הצרכים הכי בסיסיים שלנו כמו קורת גג, בריאות, אנרגיה, תחבורה ואפילו חינוך איכותי הפכו להיות כמעט בלתי מושגים להרבה אנשים? בסגנון חיים צרכני חדש בו ההבנה כי גישה לדברים חזקה יותר מהבעלות עליהם אפשר להתחיל להיות קצת יותר אופטימיים. ברמת הפרקטיקה של החיים:

למה לקנות? אם אפשר להשכיר,להשאיל, להחליף ולמחזר.

עסקים מבוססי צריכה שיתופית משתמשים בטכנולוגיה על מנת להגביר את רמת האמון בין זרים, ומאפשרים שיתוף, החלפה ומסחר של סחורות ושירותים. גישה זו הופכת, בהדרגה, את עקרון הגישה לעדיף בהרבה על עקרון הבעלות.

 "צריכה שיתופית" מציעה אלטרנטיבה לאורח החיים הצרכני בו אנחנו רק קונים. בעזרת אימוץ עקרונות צריכה שיתופית ניתן לחסוך כסף, לעשות כסף, למצוא חברים חדשים וליהנות מחיי שיתוף אמיתיים. מוזר ככל שזה יישמע, אנשים מגלים שדווקא השיתוף מהווה גורם הנאה. המפגש עם האחר והנתינה הופכים להיות במרכז, המימוש העצמי הופך קשור ביצירה ונתינה ולא ברכישה ובעלות, והשאלות "מי אני?" ו- "מה יש לי?", הופכות להיות לא תלויות זו בזו.

אין בגישה של צריכה שיתופית כדי לבטל את חשיבותו של הקניין הפרטי, אלא כדי להצביע על המקום האבסורד שהוא תופס בחיי רבים כיום. יש הבדל בין הרדיפה אחרי קניין בסיסי המאפשר חיים, לבין מקומו של הקניין כמגדיר זהות וכשאיפה תמידית ומרכזית בחיי האדם.